מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול , מפלצת או ילדה יפה?

יום שני, דצמבר 5th, 2016

פורים, זמן לשמוח , זמן להשתטות , להיות חופשי להתנסות בחוויה של כניסה לדמות שהיא אינני אני.

לפעמים די להסתכל בתחפושת של אדם כדי לדעת מי באמת הוא היה רוצה להיות, מה באמת מתחשק לו לעשות והוא לא מעיז.

כשהייתי ילדה הכרזתי בראש חוצות “אני לא אוהבת שמלות!!!” , ואיכשהו בכל שנה מצאתי את עצמי בוחרת בתחפושת שכוללת שמלה: בלרינה, כלה , מלכת הלילה, כיפה אדומה – כל דמות שהיה בה מגע של בד נשפך, הזדמנות ללבוש שמלה-  שם רציתי להיות.

לכל אחד מאתינו הייתה תחפושת ילדות/נערות  כזו , מעין “אלטר אגו” אם תרצו . תחפושת שמשקפת את כל מה שהיינו רוצים ואיננו מעיזים.

גלגול מודרני יותר של התופעה אפשר לראות בדמות האווטר שאדם יוצר לעצמו בעולמות וירטואליים כגון דמות ה “ME” במשחק ה “WII”.  שם אפשר לא להתגלח, שם אפשר לעשות עגיל בגבה ולהרכיב משקפי שמש כל הזמן כי ככה בא לי. וכמה זה שונה מחיי היום יום שבהם אני מחוייב לצאת מהבית מגולח, מצוחצח ומגוהץ…

אנשים לא מחכים לפורים כדי להתחפש , כדי ללבוש מסכות.

יש מסכות יומיומיות יותר: מסכת ה “אני שמח ” “אני בשליטה” ” אני סופר וומן יכולה הכול”

” הכול קטן עלי ואני לא מפחד מכלום” ועוד.

העניין עם המסכות האלו, היומיומיות, שלעיתים הן הופכות “עור שני” והסביבה שלנו ולעיתים גם אנחנו , כבר לא זוכרים שזו מסכה ומתחילים להאמין שהמסכה היא אנחנו , היא הדמות האמיתית שלנו – היא חלק בלתי נפרד מההגדרה שלנו.

ומה קורה כשהמסכה נשחקת? שהתחפושת היא “פאסה” , שגדלנו והתחפושת קטנה עלינו? או אולי גדולה ומכבידה?

ילד עם אילמות סלקטיבית לובש מסכה כל יום, כמעט כל היום . לעיתים זאת מסכה כביכול “שמחה” הנה אני מחייך , אני מצליח להסתדר גם בלי לדבר. לפעמים זו מסכה “מבוהלת ” או “קפואה” שמעבירה מסר של ” אל תפנו אלי אני לא רוצה לדבר ! “.

כך או כך, יש מסכה אחת אחידה לכלל הילדים שסובלים מאילמות סלקטיבית והיא המסכה הפשוטה שנקראת “הילד/ה שלא מדבר/ת”.

הקושי להוריד את המסכה הזו עצום, אבל המחיר של להישאר איתה לאורך זמן הוא לא פחות קשה.

אפשר, בהדרגתיות, עם המון מיקוד , חיזוק,  עזרה והכוונה לעזור לילד שלנו להסיר את המסכה ולהראות את פניו היפות, המשוחררות , המדברות – את פניו האמיתיות.