במלחמה כמו במלחמה

יום שני, דצמבר 5th, 2016

זה היה לפני 7 שנים, הימים ימי מלחמת “עופרת יצוקה” וחיילי צה”ל נלחמים בעזה .

ופה בעורף, הבן הפרטי שלי בן ה 3 נלחם את המלחמה הפרטית שלו – המלחמה בפחד לדבר.

היינו בעיצומו של תהליך הטיפול באילמות סלקטיבית. הייתה התקדמות והיו הישגים. אחת מהסייעות בגן קיבלה לידיה להוביל את תרגול המשימות בגן. הייתה מחברת קשר –הכול עבד כמו שצריך, הוגדרו מטרות, הוצבו יעדים, בוצעו תרגולות, נכבשו זירות- מבצע לתפארת מדינת ישראל….

ואז זה התחיל לגמגם. שמנו לב שאין רישום של משימות בגן ואנחנו לא מקבלים פידבקים על ההתקדמות של בננו.

ניגשתי לסייעת ושאלתי מה קורה? למה אין הקפדה על תרגול המשימות ?

ואז קיבלתי תגובה שהשאירה אותי חסרת מילים:

” הבן שלי נלחם כרגע בעזה ואין לי שום יכולת להתפנות כרגע לתרגול עם הבן שלך “.

אני שותקת, מעכלת, ממהרת לאחל שיחזור בשלום , ומתקפלת.

חוזרת הביתה וחושבת לעצמי : הילד שלה נלחם על החיים שלו ועל החיים של כולנו, היא לא ישנה מדאגה , אולי לא אוכלת ואני מטרידה אותה ב” זוטות ” של תרגול דיבור ומשימות עם הבן שלי ??? מה חשבתי לעצמי ?

ואז הגיעה התובנה- לכל אחד יש את המלחמה שלו.

ובזמן שבחוץ מתחוללת מלחמה בין עמים, בנפשו של בני מתחוללת מלחמה פנימית ,

המלחמה בפחד.

ואולי בצורה מטפורית המלחמות קצת דומות? בשניהם נלחמים על הביטחון ועל איכות חיים.

עם התובנה הזו פניתי למנהלת הגן וביקשתי למנות סייעת אחרת שתוביל את התרגול עם בני.

בסוף השנה, כשבנה בריא ושלם בביתו, ובני מדבר בחופשיות בגן  ניגשה אלי הסייעת ואמרה לי :

“כל הכבוד שנלחמת על הבן שלך “….

גם בימים קשים, שרבים מאיתנו ב” חזית ” רצוי וכדאי לזכור שבמלחמה בפחד אפשר לנצח ובגדול! צריך רק להמשיך לתרגל ולהאמין- זה לגמרי אפשרי.

מאחלת שכל חיילי צה”ל ישובו בשלום והשלווה תשוב אל חיינו.