על החיים ועל המוות

יום שני, דצמבר 5th, 2016

שם קצת כבד, עמוק ופילוסופי לפוסט אבל האמת שאצלי הוא מתחבר למשהו הרבה יותר פשוט ויומיומי מהשאלה התהומית נוסח “להיות או לא להיות”….

“על החיים ועל המוות” – זה מה שהיינו אומרים בתור ילדים כשעמדנו במקפצה של הבריכה בגובה 10 מטר      ( טוב אולי זה היה 4 מטר אבל בזמנו זה נראה לי ממש גבוה…) או כשהיינו   צרכים להיכנס לנחל הדן הקפוא או סתם להיכנס למקלחת קרה בטיול שנתי.

לא משנה מה הייתה הסיטואציה, הקריאה הזו “על החיים ועל המוות” ייצגה את הרגע שאתה “קופץ למים” –במובן הקונקרטי , מתגבר על פחד, ועל החשש שקיים בך באשר לסיכוי שלך לשרוד את זה, להתמודד עם התוצאות של המעשה.

והיום- הביטוי הזה “על החיים ועל המוות” נשאר אצלי במובן המטפורי  כביטוי לרגע הזה שמחליטים ” ללכת על זה ” ולהתמודד עם התוצאות יהיו אשר יהיו.

הגישה לרגע הזה ,שבין התמודדות להימנעות ,היא גם תלוית תרבות, יש אנשים הנוהגים לקחת ילד בן כמה שבועות ,להכניס אותו למים ולתת לו לפתח את יכולת השחייה בעצמו. יש הורים שפיזית דוחפים את הילד שלהם במגלשה בגן השעשועים גם אם הוא מאוד מפחד.

הילד הזה  שעומד על המקפצה בגובה רב וצריך לקפוץ, או המבוגר שעומד על גשר וצריך לקפוץ בנג’י, מה יעזור לו לעשות את הצעד הזה?

עבור ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית כל רגע שבו הם נדרשים לדבר, בגן, בכתה, בחוג, בגינה, אצל חברים, באירוע משפחתי, כל רגע כזה משול לעמידה על צוק בגובה 40 מטר והם צרכים לקפוץ ממנו.

 איך משכנעים אותם לעשות את זה?

בין היתר ,בעזרת – ה ד ר ג ת י ו ת. ( וגם חיזוקים , אבל על זה נדבר  – בפוסט אחר ).

אדם שסובל מחרדה, על כל צורותיה, לא יכול לשאת מצב שבו “זורקים אותו למים” , ללא כל הכנה .ברגע כזה נוצרת הצפה פיזיולוגית שעלולה לשתק בן אדם ו/או לגרום לו להימנע מכל התמודדות עם הנושא בעתיד.

המשפט “מה שלא הורג – מחשל ” ממש לא תופס ברגעים כמו אלו ואנחנו עלולים לגרום יותר נזק מתועלת.

ההדרגתיות היא שם המשחק ברתימה של אדם ובגיוס הכוחות המנטאליים והפיסיים אליהם הוא נזקק ברגע הזה של ההתמודדות.

כי גם מסע ענק מתחיל בצעד קטן.